על חשיבה ייצוגית, יכולת להסמלה ומה שהופך אותנו לאנושיים

כשחתול רעב – הוא מיילל. כשכלב מתרגש לקראת טיול – הוא נובח, קופץ ומתפתל סביב הדלת. זו לא הצגה ולא דימוי – זו תגובה מיידית לגירוי, פעולה ישירה למראה הרצועה.
אבל כשילד רוצה אהבה, הוא אולי יצייר לב, ימציא סיפור, או יאמר “המורה לא אוהבת אותי” – גם כשהכוונה האמיתית היא בכלל לאמא. הביטוי כבר לא ישיר – הוא סמלי.
וכשאדם בוגר מתמודד עם אובדן, הוא אולי כותב שיר, הולך לקבר, או מתפרץ בצחוק לא מוסבר – גם כאן, לא מדובר בפעולה פשוטה, אלא בהסמלה.

האדם, יותר מכל יצור אחר, חי בעולם של סמלים. הוא לא מתבונן רק במה שקיים, אלא חושב ומרגיש את מה שמיוצג, מפורש ומדומיין.
במילים אחרות: מה שהופך אותנו לבני אדם הוא לא רק מוח מורכב או היכולת לחייך – אלא היכולת לייצג, להסמיל, ולהאמין בדברים שאינם נוכחים בפועל.

כמו שכתב פרופ’ יובל נח הררי בספרו קיצור תולדות האנושות – הסיבה שבני אדם הצליחו לשתף פעולה בקבוצות גדולות, לבנות מדינות, להנפיק כסף ולהאמין במערכות של מוסר ודת, טמונה ביכולת לדמיין באופן משותף.
המציאות שאנחנו חיים בה אינה “המציאות” עצמה – אלא מה שהוסכם עליו בין בני האדם.
כמו שמטופל חכם שלי פעם ניסח: “מה שמקובל חברתית, זה פשוט מה שמקובל עליך ועליי“.

נקודת הדמיון המשותפת הזו מתאפשרת בזכות היכולת של כל אחד מאיתנו לשהות במרחב פוטנציאלי – מונח מרכזי בתיאוריה של הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, שהרחיב את רעיונותיו של פרויד והאיר באור עדין את המרחבים הרכים שבין הפנים לחוץ.

ויניקוט טען שבלבו של המשחק האנושי – ובלבו של הקשר הטיפולי – מתקיים אזור ביניים שבו לא מתקיימת מציאות קונקרטית טהורה, אך גם לא פנטזיה מנותקת.
זהו המרחב הפוטנציאלי – המרחב שבו מתקיימים היצירה, האמנות, הדת, השפה, והקשר האנושי.

אחת הדוגמאות הידועות של ויניקוט היא אובייקט המעבר – דובי, שמיכה, או חפץ אחר שהפעוט נרדם איתו ונרגע באמצעותו.
החפץ הזה איננו האם – אך גם לא רק צעצוע. הוא מייצג את האם: את נוכחותה, את הביטחון שהיא מספקת, ואת הקשר שמתקיים גם כשאינה נמצאת פיזית.
באמצעות אובייקט המעבר, הילד לומד שגם כשאמא לא איתו – היא לא נעלמה באמת. הוא מחזיק משהו ממנה – לא בגופו, אלא בנפשו.

האם אפשר להפוך לפיה “על באמת”?

זכורה לי נסיעה עם בתי (אז בת 6) בכביש מהיר. במהלך הנסיעה היא שאלה אותי אם אפשר להיות פיה “על באמת”. השבתי לה: 

“אם תגרמי לחברות שלך בגן להאמין שאת פיה – אז תהיי קצת פיה. בכאילו באמת.”

הוספתי ששוטרת, למשל, היא קצת פיה בעצמה – היא יכולה לגרום לי לעצור את הרכב רק באמצעות תנועה קלה של היד.
אם אדם רגיל היה עומד בצד כביש מהיר ומנופף – מי היה עוצר?

וזה גם הקסם בטיפול…

בטיפול, אנחנו שוהים בעולם של סמלים. המטופל לא מדבר רק על השבוע שלו – הוא מייצג משהו.

המשחק, החלום, האסוציאציה – כולם שערים למרחב פנימי.
המילים אינן רק מידע, הן סמלים.
המטפל איננו חבר – אבל גם לא רק רופא מרוחק.
הקשר הטיפולי איננו מציאות יומיומית – אבל גם לא פנטזיה בלבד.

היכולת להחזיק ייצוג של האחר גם כשאינו נוכח, לשחק במילים ובדימויים, לסמל רגשות בלתי נסבלים – היא מה שמאפשר לנו לא לקרוס למציאות קונקרטית מדי, אך גם לא להיבלע בפנטזיה.

אם היינו חושבים על המוות באופן קונקרטי מדי – אולי לא היינו מצליחים לקום מהמיטה.
אם היינו מדחיקים אותו לגמרי וחיים כאילו אנחנו בני אלמוות – אולי היינו קופצים מהגג בניסיון לעוף.

המרחב הפוטנציאלי נוכח גם בקולנוע.
כשאנחנו צופים בסצנה אלימה מתוך סרט של טרנטינו – אנחנו יודעים שזה לא אמיתי, ובכל זאת הלב פועם, הגוף מגיב, ואנחנו נבלעים.
הצופה שוהה במתח שבין פנטזיה למציאות: זה לא קרה באמת, ובו בזמן – זה קורה לי עכשיו.
זו תמצית ההסמלה: לא לפעול את הפנטזיה במציאות (acting out), אלא לעבד אותה דרך סימן, דימוי, סיפור.
אולי כך גם טרנטינו עצמו, דרך הבימוי, אינו צריך לירות באף אחד – הוא פשוט מסמל את הדחפים שלו בתוך מרחב אומנותי שבו מותר לשחק.

זהו מרחב שבו אפשר להביע כל רגש – מבלי לפרוק אותו החוצה או להכחיש את קיומו.
מרחב שבו אפשר להיות קצת פיה, קצת ילד, קצת מטפל, קצת מטופל – ובעיקר, בן-אדם.