בפרק השלישי של הסדרה אנו צופים בהערכה פסיכולוגית ארוכה ומטלטלת שעובר ג’יימי – נער שמואשם ברצח של חברה לכיתה. בבסיס אישיותו עומדים חשדנות עמוקה, קשיי אמון, ופחד עז ממגע אנושי אמיתי.
סנדוויץ’ ושוקו – מחווה של חום או איום מוסווה?
כבר בתחילת הפגישה, הפסיכולוגית מציעה לג’יימי סנדוויץ’. הוא חוקר מה שמה בו – חמוצים או מאכל אחר שאינו אוהב – ואז מסרב לגעת בו. מאוחר יותר, הוא מעיף בזעם את השוקו שהכינה לו. לכאורה, מדובר בהתנהגות גסה ולא נשלטת. אך מבט מעמיק מגלה תהליך רגשי מורכב בהרבה.
בהתפתחות הנפשית, לפי התיאוריה של הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון, מתרחש בשנתיים הראשונות לחיים שלב מהותי: אמון בסיסי לעומת חוסר אמון בסיסי. אם התינוק חווה סביבה מזינה, יציבה ואמינה – הוא יפתח תחושת אמון בסיסי בעולם ובבני אדם. הוא יפתח גם תקווה שגם אם כרגע רע לו, הוא יכול לאותת לסביבה שיזדקק לעזרה, ושתהיה מישהי או מישהו שיראה ויענה. לעומת זאת, אם יפגוש סביבה אדישה, לא רגישה או מסוכנת – יתפתח בו חוסר אמון עמוק.
ג’יימי, כפי שנראה בפרק, דוחה את השוקו (“החלב” המזין) – לא כי הוא אינו רוצה חום, אלא משום שבעולמו הפנימי קבלת הטוב כואבת מדי. הוא לא קיבל אותו כשהיה זקוק לו ביותר, בשלב האמון הבסיסי. לכן, הטוב נתפס בעיניו כתסכול צורב, כאשליה מסוכנת וכמניפולציה שיש לחשוד בה. בעולם של ג’יימי, אין כזה דבר חום והזנה ללא תנאים – לכל מחווה טובת לב יש כנראה מחיר נסתר.
האם ג’יימי הוא בהכרח הרוצח?
האם חוויות הילדות האלה גוזרות על ג’יימי גורל של רוצח? התשובה מורכבת. לפי פרויד, כל אדם נושא בתוכו גם דחפים בונים וגם דחפים הרסניים. העובדה שג’יימי מתקשה באמון בסיסי ומרגיש מאוים מהטוב אינה הופכת אותו בהכרח לאלים – אך היא יוצרת קרקע נפשית שבה קשה מאוד לעבד תסכולים מבלי לפרוק אותם החוצה.
במובן הזה, ג’יימי אינו “מפלצת”, אלא דמות אנושית שכלואה במאבק מתמיד: בין כמיהה לקרבה לבין פחד עמוק ממנה.
העברה נגדית והזדהות השלכתית – מה מרגישה הפסיכולוגית?
אחת החוויות החזקות בפרק היא התחושות שעוברות על הפסיכולוגית במהלך הפגישה. כאן נכנסים שני מושגים חשובים להבנת הדינמיקה:
-
העברה נגדית: הרגשות שמתעוררים אצל המטפל כלפי המטופל.
במהלך הפגישה, אפשר לחוש עד כמה הפסיכולוגית חווה רגשות עזים – לא רק פחד, אלא גם שנאה. בחלקים מסוימים בפגישה, עולה בה דחף לדחות את ג’יימי, להתנתק ממנו, אולי אפילו להעניש אותו. אלו אינם רגשות “שלה” בלבד – הם משקפים את המטען הרגשי שג’יימי מעורר בעולם הפנימי של הסובבים אותו, אולי כפי שהוא עצמו חווה את סביבתו: עוינת, מאיימת ובלתי אוהבת. -
הזדהות השלכתית: תהליך שבו המטופל “שולח” לתוך המטפל את רגשותיו הבלתי נסבלים, כך שהמטפל חווה אותם בגופו ובנפשו.
במקרה של ג’יימי, הוא לא מספר במילים על תחושת האימה שבה הוא חי – אלא מעביר אותה לפסיכולוגית דרך ההתנהגות שלו.
ברגע טעון במיוחד, כאשר הוא מתפרץ והיא יוצאת בבהלה מהחדר, מתרחש רגע של שבירה. כששבה, פניה כבר אינן מחייכות כפי שהיו לפני כן. משהו בה השתנה: כעת היא חוששת ממנו, חשה חוסר אמון. למעשה, היא חווה בגופה את מה שג’יימי חי איתו באופן קבוע – חרדה, חשדנות ופחד מפני העולם.
מאבק בגבריות והרס האובייקט
מעבר לקושי הבסיסי באמון, יש בפרק רמזים לכך שג’יימי חווה איום על תחושת הגבריות שלו. ייתכן שהקשר עם הנערה – שנחווה בעולמו כמאיים – עורר בו רגשות של בושה, בלבול וחולשה.
בעולמו הפנימי, הדרך להגן על תחושת העצמי המאוימת הייתה הרסנית: לפגוע באובייקט המאיים, כלומר בנערה.
כפי שהפסיכואנליזה מלמדת, לעיתים האדם הורס את מה שהוא כמה אליו – כי החוויה של קרבה, של קבלת טוב, נתפסת ככואבת ובלתי אפשרית.
בסוף הפרק, ג’יימי בכל זאת אוכל מעט מהסנדוויץ’ שהוצע לו – סימן עדין אך משמעותי. למרות שהפגישה נגמרת בעוד פיצוץ רגשי, הוא משאיר פתח קטן של תקווה ליכולת שלו להיעזר ולקבל הזנה מסביבה מיטיבה בעתיד.
סיכום
פרק 3 של התבגרות מציג דינמיקה רגשית מרתקת: עולם פנימי של אימה, חשדנות ובדידות, שמחלחל גם אל מי שמנסה לעזור.
הפרק מזכיר לנו שהאלימות הקשה ביותר אינה נובעת בהכרח מרוע טהור – אלא מכאב עמוק, מחוויות של אובדן, ומהיעדר חוויה של אמון בסיסי וביטחון.