מה עובד בטיפול בילדים?

בטיפול בילדים בגישה פסיכודינמית,
לעיתים קרובות עולה השאלה “מה בעצם מתרחש שם בחדר הטיפול?” כיצד ילד
נכנס לחדר עם מתח או תסכול ויוצא רגוע ומווסת יותר? אחת התשובות לכך טמונה
באיכויות הייחודיות של המסגרת הטיפולית.

וילפרד ביון, אחד מהתיאורטיקנים המשפיעים בפסיכולוגיה, טבע את המשפט
המפורסם “No memory, no
desire” – ללא זיכרון וללא תשוקה. הכוונה אינה למחיקה של זיכרונות או התעלמות
מרצונות, אלא ליכולת של המטפל להיות נוכח ברגע עם המטופל, מבלי להיות עסוק בציפיות
ממנו או בדברים שמתכנן עבור.
לעומת זאת, כאשר הורה פוגש את הילד שלו, לעיתים קרובות מתעורר באופן
טבעי רצון עמוק אצל ההורה שהילד “יהיה בסדר” – שיצליח, שיגדל, שיתפתח. למעשה,
שירגיע את החששות שלנו כהורים. הציפיות האלו, אפילו כשהן בלתי מודעות, עלולות
להכביד ולהלחיץ באופן מתמשך את הילד. בניגוד לכך, בחדר הטיפול הילד מקבל הזדמנות
ייחודית פשוט להיות. לדוגמה, ילד שמשחק שח-מט עם המטפל יכול לשגות במהלך
המשחק. בעוד שההורה שלו עלול למהר לתקן אותו, להסביר לו או אפילו לדאוג ממנו –
“איך הוא לא רואה את הטעות שלו?” – המטפל מתבונן. לא מתוך אדישות, אלא
מתוך סקרנות וכבוד לקצב הפנימי של הילד. הוא מאפשר לילד לחקור, ללמוד ולטעות בלי
חשש משיפוטיות או ביקורת.

נשאלתי השבוע על-ידי אמא של ילד שמטופל אצלי: “מה עשית איתו שהוא
יצא ממך כל כך רגוע?” עניתי שהקסם טמון במסגרת הטיפולית (“setting“):
50 דקות של שקט, של מרחב, של היעדר מתקפות של זיכרונות ורצונות. בזמן הזה הילד
פשוט היה, וההזדמנות הזו – לנשום ולהתבונן – היא שהעניקה לו אוויר לאחר המפגש.

בחדר הטיפול, הילדים לא צריכים לעמוד בציפיות של אף אחד. המטפל מזמין
אותם להביא את מה שבא להם להיות באותו זמן. בלי זיכרון של מה שהם היו בפגישה הקודמת,
ובלי רצון שהם יהיו מישהו שהם לא. כשנותנים לילד מקום שכזה, מתחוללת צמיחה של ממש.