בשבת האחרונה פרצה מלחמה מול איראן, במעורבות ארה״ב וישראל, ונראה שהיא מתרחבת מיום ליום. ביממה אחת חווינו לא פחות מ־19 אזעקות. בבית שלנו, אחרי אותו יום אינטנסיבי, הבת האמצעית שלי, בת חמש, התחילה לחקות שוב ושוב את צליל האזעקה. האחים שלה כעסו. גם אנחנו. הצליל הזה כבר טבוע לנו עמוק במערכת העצבים סכנה, ואפילו אימה.

ואז עצרתי לחשוב:
בימים כאלה, אחד הדברים הראשונים שמתערערים הוא תחושת השליטה והוודאות. השגרה נפרצת. הגוף דרוך. כל רעש קטן מקפיץ אותנו. ילדים, כמו מבוגרים, תלויים בתחושת פרדיקטיביות – לדעת מה יקרה, מתי, ואיך מגיבים לזה. כאן נכנסת נקודה פסיכולוגית עמוקה: לפי מלאני קליין (Melanie Klein), פסיכואנליטיקאית מרכזית במאה ה־20, אחת ממשימות החיים הנפשיות היא היכולת לשאת חוסר ודאות, אמביוולנטיות ואיום מבלי להתפרק. ימים של אזעקות חוזרות מאתגרים בדיוק את המשימה הזו.
כשילדה בת חמש יוזמת בעצמה את צליל האזעקה – היא בעצם הופכת מפאסיבית לאקטיבית.
במקום שהצליל "יתקוף" אותה מבחוץ, היא זו מייצרת אותו בעצמה.
כך היא מחזירה לעצמה, גם אם לרגע, תחושת שליטה:

אני מחליטה מתי יש אזעקה.
אני יודעת שהיא עומדת להגיע כי אני משמיעה אותה.

זה ניסיון נאיבי אך גאוני של הנפש לייצר שליטה בתוך כאוס.
ומה לגבי הבהלה שהיא מעוררת בנו?
כאן אפשר לחשוב גם דרך המושג של הזדהות השלכתית (projective identification).
מדובר במנגנון נפשי שתיארה קליין, שבו אדם משליך חלק מחוויה רגשית פנימית שלו אל האחר וגורם לו להרגיש אותה בעצמו.
כשילדה מלאה בהלה שלא תמיד יש לה מילים עבורה, היא יכולה "להעביר" אותה אלינו דרך חיקוי האזעקה. בדיוק כמו תינוק שצורח מכאבים כשצומחות לו שיניים. אנחנו נבהלים. מתכווצים. אפילו כועסים. ובמובן מסוים, אנחנו מחזיקים לרגע את הבהלה שלה.
זו לא מניפולציה. זו שפה רגשית פרימיטיבית.

אז איך נכון להגיב?
1. לא להיות שיפוטיים כלפי עצמנו
אם הגבנו בכעס או בחדות – זה אנושי. גם אנחנו על הקצה. חסרי שינה. מוצפים סנסורית. דרוכים.
כשמערכת העצבים שלנו מוצפת, סף הסובלנות יורד. זה לא כישלון הורי – זה מנגנון הישרדותי-ביולוגי.

2. להתנצל אם צריך
אפשר לומר:
"נבהלתי מהצליל וכעסתי. זה לא היה נעים לי, אבל אני מבין שרצית משהו"
התנצלות לא מחלישה את הסמכות שלנו. להיפך, היא מחזקת ביטחון בילד שאפשר לסמוך עלינו שאם טעינו, נדע לבקש
סליחה.

3. להתחבר לחוויה של הילדה
להסביר שוב מה תפקיד האזעקה:
היא לא נועדה להפחיד – היא נועדה לעזור לנו ללכת לממ״ד בזמן ובבטחה.

4. חשיפה מבוקרת
אפשר אפילו להציע לשמוע יחד הקלטה של האזעקה, באופן יזום, כשאנחנו רגועים.
להזמין גם את האחים. לנשום יחד. לדבר על מה מרגישים בגוף.
באופן אירוני, אותן 19 אזעקות באותו יום עשו לכולנו סוג של טיפול בחשיפה:
שמענו. הלכנו לממ״ד. שרדנו.
שוב ושוב.
הנפש לומדת דרך חזרתיות.
גם אם היא לא ביקשה את השיעור הזה.

אם הילד שלכם מחקה אזעקה בימים האלה, נסו לראות בזה לא חוצפה אלא ניסיון להתמודד.
לפעמים מאחורי הצליל שמקפיץ את כולנו – יש ילדה קטנה שמבקשת להרגיש קצת יותר בטוחה בעולם שנשמע לה פתאום רועש ומסוכן.
מוזמנים לשתף בתגובות איך זה נראה אצלכם בבית? ואיך הגבתם ברגע האמת או בדיעבד?
לפעמים עצם השיתוף בין הורים עוזר לכולנו להרגיש קצת פחות לבד בתוך התקופה הרועשת הזו.